עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

סתם עוד בחורה בת 17 עם תקווה
חברים
IM ALRoniSystem Mehaunted princessSuperGirl1wind
רון גולדשטייןthet girl is  meEmpty GirlThe Cheshire CatאיירוTigerLily
memoriesJUST MEאלונה ✮-----aliceדניאל
Creepy CatנאיהLihi Unicornmy heart wants what it wantsתיאוsee from the heart
שראלדניאל פריאנטהgirle lifeהילהBlackChamomilethat girl
מלכת הסודותשאריות של החייםi don't caremy nicknameHere To Loveהילה
סתיוits just me .cookieמאיה נוימןשקדנערה מתפגרת
בין הצלליםcosmicBFFMeshiLonelyGirlThelseZippers
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
...


ההורים שלי
15/09/2018 16:19
הַחַיִּים שֶׁלִּי
הלוואי והיה כזה דבר או איזה חוק
מבחן שמראה שהבן אדם יכול להיות הורה
שהבן אדם יכול לגדל ילדים
שהוא בסדר בראש ולא יפגע בהם בחיים
ויחנך אותם כמו שצריך
ויתן להם אהבה
שלא יגרמו להם לטראומה 

ההורים שלי לא יודעים להיות הורים
0 תגובות
מבפנים
14/09/2018 19:21
הַחַיִּים שֶׁלִּי
צרחות, אלימות ושוב צרחות. 
כוס זכוכית שנשברת, או צלחת.
אח שלי בוכה, אני בורחת איתו למעלה.
מגנה על עצמי מהידיים של אמא
או של אבא
אני בורחת.

בורחת לידיים שלו, הוא לא תמיד מבין.
אני מרשה לעצמי להתפרק
הוא לא תמיד יודע מה להגיד
זה בסדר, אני מבינה.
מתי תבואי לקידוש? הם רוצים להכיר אותך
אני נחנקת. הוא מרים ידיים, מתייאש וכועס.
קשה לו להכיל.

בורחת לידיים שלהן, יש להן בעיות משלהן.
הן יכולות יותר להבין, אולי להן אכפת אפילו 
יותר מהאחרים, יותר ממנו גם?
אני רק רוצה לצאת בשישי ושבת
לא להשאר בבית מורעל
אין לי עם מי לצאת, אני נשארת בחדר לבד.

בחדר יש מראה
במראה בחורה רזה
נו ו? אני רוצה קימורים
לא רוצה לקנות בחנויות של ילדים
"הלוואי והייתי רזה כמוך"
את לא, את לא יודעת למה אני רזה. 


0 תגובות
מבחוץ
14/09/2018 19:13
הַחַיִּים שֶׁלִּי
אולי כלפי חוץ אני נראת בחורה שמחה, צוחקת, אחת שטוב לה.

אולי החיים שלי נראים דבש, הרי יש לי משפחה מושלמת, אבא שעובד בהייטק ואמא רופאה, אח קטן שהוא כל עולמי, וכמובן איך אפשר לשכוח - הרי אנחנו גרים בבית חלומי. שלוש קומות וגינה שהיא פיסת גן עדן. אולי אנשים מסביב בטוחים שכיף לנו ביחד, שאנחנו מטיילים בעולם וחיים את החיים כמו שצריך.

אולי כולם בטוחים שיש לי חיי אהבה ורודים, נשמע כמו סיפור אהבה רומנטי כשאנחנו מספרים "זה התחיל לפני 5 שנים", אבל אף אחד לא יודע את המכשולים, ואת מה שקורה בחדרי חדרים. 

וכמובן שאיך אפשר לשכוח חיי חברה פורחים, 2 חברות כמו אחיות ולא חסר מסביב עוד כמה בנות נחמדות שאין לי ברירה ואני צריכה איתן להיות. כמובן שברשתות החברתיות הכל כל כך אמיתי נכון? תראו איך אנחנו נהנות, אז מה שבתכלס אנחנו אחת את השנייה שונאות.

וכלפי חוץ אין לי בכלל זכות להתלונן - הרי אני רזה וקטנה אז אני חייבת לאהוב את עצמי, אחרת אני שומעת מהבנות "אויש נו סתמי".

לא כל הנוצץ זהב.
0 תגובות
יום שישי הגיע
24/08/2018 22:35
הַחַיִּים שֶׁלִּי
כל יום שישי מחדש זו המסקנה שאני מגיעה אליה, אני שמחה ומודה על מה שיש לי אבל אני לא מאושרת ואפילו רחוקה מזה.

תמיד כולם מצפים לימי שישי, יום משפחתי, מנוחה, אוכל, חום ואהבה - אבל לא אצלי, לא במשפחה שלי. הארוחות המאולצות שבסוף מסתיימות בריבים וצעקות ואני בורחת לחדר ומתחילה לחשוב.

תמיד כולם מצפים לימי שישי, יוצאים עם החבר'ה, ברים, מועדונים, קולנוע ולחיות את החיים, את התקופה הזאת של הנעורים. אבל לא אצלי, לי אין עם מי לצאת בשישי אז שוב, אני מוצאת את עצמי בחדר חושבת.

וככה כל יום שישי אני מבלה בחדר, עם המחשבות שלי ומבינה שאם אני רוצה שמשהו ישתנה אני צריכה לקום ולשנות אותו בעצמי, שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולצפות שמשהו ישתנה.

פשוט כבר התעייפתי מלנסות לשנות.
4 תגובות
לא חשבתי
17/08/2018 19:47
הַחַיִּים שֶׁלִּי
חרדה, גיל 17
לא חשבתי שככה אהיה בגיל 17

שאפחד לנסוע בתחבורה ציבורית
לעלות לאוטובוס ולנסוע לבד אני כבר יכולה, אבל במשך כל הנסיעה אהיה חרדה.
אם הנהג לא יעצור לי בתחנה? אם ישבר לי הקול כשאצעק "נהג תעצור"?
והכי גרוע - אם אלך קדימה ואפול? 
ברכבות אני עוד לא נוסעת לבד, אבל דמיינתי לעצמי שבגיל הזה כבר אהיה מסוגלת.

שאפחד להזמין ולאכול במסעדה
להיות כל הזמן מחושבת על הגודל של המנה, היא צריכה להיות קטנה ולא מסובכת מדי
שלא אדפוק ביס וכל האוכל יפול עלי ואז כל האנשים יסתכלו ומה הם יחשבו?
דמיינתי לעצמי שבגיל הזה כבר אוכל ללכת לבד בתחנה מרכזית ולהזמין שווארמה בלאפה בלי לדפוק חשבון ולהתלכלך מחומוס או טחינה בלי שיהיה לי אכפת. 

שאפחד לפגוש את המשפחה שלו
כל מפגש עם אחד ההורים אני כל כך מחושבת ונחנקת, הדופק עולה ואני נהיית אדומה
ומתפללת! רק שלא תהיה שתיקה מביכה.
ושוב הם שואלים אותו, למה היא לא באה לארוחת שישי? "היא ביישנית"

אני לא, אני פשוט פחדנית.

4 תגובות
כבר בת 17
15/08/2018 16:38
הַחַיִּים שֶׁלִּי
כבר בת 17 ופתחתי את הבלוג הזה כשהייתי בת 13-14, אז עוד הייתי בחטיבה והיום אני כבר עולה לי"ב.
הבנתי אז שהאתר הזה די שומם ואני כותבת לעצמי אז במקום לכתוב באינטרנט ולפחד שמישהו עלול לגלות שזו אני - כתבתי ביומן.
כן, יש לי מחברות שלמות שמתעדות את הגיל המגעיל אבל עכשיו היה לי חשק לכתוב כאן, לא מבינה מה נזכרתי באתר הזה פתאום.

אז, בגיל 14, דמיינתי שכשאגדל הכל יהיה אחרת.
דמיינתי שבתיכון אהיה מאושרת, שהמצב החברתי שלי יהיה מאוזן, שאני אהיה מאוזנת, שלמה עם עצמי.
יש שיפור משמעותי, כן? שלא תבינו לא נכון, היום אני כבר יותר עומדת על שלי ופחות חרדה.
אבל עדיין - אני לא איפה שרציתי להיות, אפילו רחוקה משם.
ותכף מתחילה השנה האחרונה בתיכון ואז יגיע הצבא ואני לא הבחורה שאני חולמת להיות.
אני מקווה שאצליח לעשות שינוי משמעותי השנה.

חבל שזה מה שאני אומרת לעצמי כל שנה..
0 תגובות
ג'ראהד?
10/09/2016 00:29
הַחַיִּים שֶׁלִּי
לפני שנתיים בערך אי שם ב2014 קראתי כאן פוסטים של מישהי
אני לא זוכרת את השם שלה כאן אז אצטרך עזרה. מישהו זוכר/מכיר
כאן באתר נערה כנראה שכתבה מכתבים וסיפרה דברים שהתחילו ב- "ג'רהאד היקר" משהו כזה?
0 תגובות
את לא בסדר
06/08/2016 23:08
הַחַיִּים שֶׁלִּי
אני כל הזמן חושבת מה לא בסדר בי
למה אמרת את זה, למה צחקת מזה, למה אמרת את מה שאת חושבת.
למה לבשת את זה, למה הסכמת עם זה וכל הזמן למה
כל הזמן יוצאת לא בסדר
לא בסדר כי אמרתי את זה
לא בסדר כי צחקתי מזה
לא בסדר כי הבעתי דעה
לא בסדר כי לבשתי את זה
לא בסדר כי הסכמתי עם אחרים

אני צריכה להיות בשקט
לא להגיד כלום, לא לצחוק ממה שמצחיק אותי, לא להביע את הדעות שלי אחרת יקטלו אותי, לא ללבוש את הדברים שאני אוהבת כי זה "פשוט לא את וזה לא מתאים לך"
אני צריכה לא להיות אני
אני צריכה להיות אחרת

אבל אני בסדר
הם רק גורמים לי להרגיש שאני לא
2 תגובות
לא יודעת 2
14/07/2016 21:30
הַחַיִּים שֶׁלִּי
אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את זה
אין לי עם מי לדבר והכל חרא, למה כולם נעלמים שאני צריכה אותם?
ואיפה כל אותן החברות שאמרו שהן תמיד שם כשאני צריכה?
הן לא פה
ואני לבד
והכל חרא.
3 תגובות
לא יודעת
14/11/2014 23:49
הַחַיִּים שֶׁלִּי
שישי בערב/לילה (איך שתקראו לזה) ואני יושבת לבד בחדר עם האוזניות והנייד.
כשאני לבד, הרבה פעמיים יוצא לי לחשוב על חלק מהבעיות בחיים שלי, המצב החברתי,
משפחתי, לימודים וכל זה. הלוואי ויכולתי להיות אופטימית, כך יכולתי לראות את חצי הכוס המלאה בחיי.
אבל לצערי, זה לא ככה. אני מרגישה שלפוסט הזה כבר אין ממש פואנטה אז אני אסכם אותו בשאלה.
האם פעם היית עצוב בגלל דבר אחד ובסוף מצאת את עצמך עצוב בגלל המון דברים? 
4 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »